התלבטתי רבות אם לכתוב לכם למרות שלא הכרנו מעולם, אך החלטתי בסוף להעיז ולעשות בתקווה והמילים שלי ישפכו מעט אור ביום הנורא הזה.

פגשתי את שחר במילואים כשגויסתי באוקטובר האחרון, עוד לפני הכניסה לעזה. הגענו צוות תיעוד מטעם חיל החינוך לתעד את מה שקרה בשטח עם הלוחמים כשאני צלמת. הימים היו מלאים באווירה סוריאליסטית אך מלאה במשמעות, הרגשתי שאני תורמת את חלקי.

במהלך השירות הצבאי יצא לי לצלם עשרות ראיונות ומורשות קרב ואנחנו מצלמים צבאים נוטים כהרגל להתייחס למה שאנחנו שומעים כסיפור, כחלק מהעבר. כך שמתי לב שאני מגיבה גם בראיונות במילואים האחרונים. כמעין מנגנון הגנה כדי להחזיק מעמד ולהמשיך חזק, כל ראיון שצילמתי התגבש אצלי בראש כסיפור. כל ראיון, עד הראיון עם שחר. אין מילים שנגעו בי כל כך וקרקעו אותי למציאות כמו מה ששחר סיפר, לא לפני ולא אחרי. שחר דיבר כל כך אמיתי, בלי סיסמאות, בלי ליפות את הדברים, אבל עם קמצוץ של תקווה. הוא הצליח להחזיק מעמד וביקשתי שיחליפו אותי בצילום באמצע, הסתובבתי כדי שאף אחד לא יראה שהתחלתי לבכות. שחר דיבר על החוויה שלו מהשביעי לאוקטובר והמשימה הקשה לתאר שהם קיבלו. אני זוכרת שגם אז בתוך כל ההלם של הסיטואציה הוא השאיר סיפור על הדילמה המוסרית שהייתה לו באחת ההתקלויות, אם לירות או לא לירות. היה מורגש ישר איזה אדם בעל ערכים ואדם לדוגמה עמד מולי.

וכך הוא עמד בשקיעה, במרחק שני מטר ממני במשך כשעה, מספר את סיפורו וכולנו מרותקים. שחר חתם ואמר במילים אופטימיות שאני לא לגמרי זוכרת, אבל אני זוכרת בבירור את התחושה מעוררת ההשראה שחוויתי ובכמה טוב מילא אותי לשמוע את המילים האלה מאדם שעבר הרבה והתברר שיעבור עוד לא מעט בכלל עד לנפול. הרגשתי רצון עז לתת לו חיבוק אחרי הראיון, אבל כשאני והבמאי התקרבנו להגיד תודה אחרונה הסתפקתי בלחיצת יד. מרחוק הרגשתי כמה הזוי זה שעומד מולי ילד צעיר ממני וצריך להתמודד עם מציאויות שכאלו. אבל מקרוב כשלחצנו ידיים הרגש שמדובר בגבר מלא בביטחון ורוח מנהיגות שכבר מזמן הניח את הילדות מאחור.

אחרי ששלחו של שחר יצא מועד שמרתי על קשר עם אחד מחבריו לצוות שגם אותו ראיינו באותו היום. אני זוכרת איך שמחתי לשמוע שהוא בטוב ושהוא יצא משם. יום אחד אחרי שהוא כבר השתחרר ישבנו במרפסת והוא שיתף על עזה ומצאנו את עצמינו מדברים על שחר. הוא שיתף אותי על השיחה האחרונה שלו עם שחר שחיברה ביניהם במיוחד ועל כמה הוא חיזק אותו והיה מלא באופטימיות וחוכמה. אני מאמינה שהנפש משפיעה על הכל ולפי מה שהוא שיתף לשחר היה חלק גדול בשמירה על הנפש של החיילים בצוות שלו. לעיתים לא מספיק להגן בעזרת נשק, אלא חייב גם מילה חיזוק. אני חייבת תודה עצומה לשחר כי הוא אחד מאותם גיבורים אמיצים שבזכותם אני פה ואני חיה את חיי. אני מודה לו על שהיה כתף תומכת לאותו בחור יקר ששירת איתו בצוות, על האומץ לעמוד מול המצלמה כשכל כל טרי ולדעת לקלוע בול למילים הנכונות ולשתף למרות הקושי, אותן מילים שעשו לי את היום. אני מודה לשחר למרות שנפגשנו רק פעם אחת ולעצמי לא יצא לי להכיר מעבר. זה היה הראיון שהכי נגע בי ואזכור תמיד ובמיוחד ביום הזה אזכור את שחר.

תודה לכם ומשתתפת בצערכם,
קרן